בסרט הנרקוד, ג'ון קלארק הוא עורך דין אפרורי המתעסק בצוואות וירושות, הוא מנהל חיים שגרתיים ויבשים למדי עם אשתו האהובה ושני ילדיו המתבגרים. מדי ערב בדרך הביתה הוא מבחין באשה חושנית המביטה אל האופק מעבר לחלון הנמצא בסטודיו לריקודים סלוניים. ערב אחד הוא מחליט לרדת מהרכבת ולבדוק מי זו האישה המסתורית. להפתעתו הוא נרשם לשיעורי ריקוד ונחשף לעולם של תנועה, מוסיקה ותשוקה שהיו כל כך חסרים לו בחיי היום יום.

• הסרט שרווי ברגעים מוסיקליים נפלאים, ריקודים סלוניים והמון מצב רוח טוב עוסק למעשה בחייהם האפורים למדי של מרבית האנשים החיים בעולם המערבי, אנשים הקמים בבוקר, יוצאים לעבודה, חוזרים בערב הביתה, מתיישבים מול הטלוויזיה ונרדמים. חיים בזוגיות אבל כמעט לא באים במגע עם בת/בן הזוג, כי גם היא/הוא עובד/ת ובלילה פשוט אין לה/לו כוח לכלום. הסרט הוא על אנשים שמחפשים את עצמם, שרוצים להיות אמיתיים, רוצים לחיות. בדיוק כמו שמיכה שיטרית המלך כתב בשירו הנפלא: "מיליוני אנשים לבד ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה, שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע".
• שלושה שחקנים כל כך שונים זה מזה מופיעים בתפקידים הראשיים. ג'ניפר לופז מנסה לעשות שינוי תדמית ולהוכיח שהיא שחקנית איכותית והבמאי פיטר צ'לסום עושה בה שימוש חכם. הוא מנצל את החושניות ואת כשרון הריקוד שלה, ומצמצם את הטקסט שיוצא לה מהפה למינימום. לופז נראית מעולה בסרט ועושה את תפקידה הקטן בצורה טובה למדי. ריצ'ארד גיר ממשיך את הקו המוזיקלי שפצח איתו ב"שיקגו" ומפגין כאן כישרון הן כרקדן והן כשחקן קומי. הרגעים הדרמטיים שלו פחות מוצלחים ולא רק באשמתו אלא גם באשמת התסריט העילג. סוזן סרנדון השחקנית הטובה מבין השלושה נפלאה כהרגלה למרות שלפי דעתי, התפקיד הזה קטן עליה בכמה מידות.
• כמובן שיש גם כמה שחקני משנה שגונבים את ההצגה. מרביתם פרצופים לא מוכרים אבל כאלה שכיף להכיר. נתחיל עם בובי קאנאוול שהופיע בסרט המקסים "אנשי התחנה" וגנב את ההצגה מ"וויל וגרייס" בתפקיד אורח מבריק כשוטר מבולבל, ממשיך להפגין גם בסרט זה כשרון קומי מופלא. ליסה אן וולטר כטיפוס הצבעוני ביותר בסרט מזכירה את בט מידלר בתקופה שהיתה כוכבת על. עומר בנסון מילר נפלא כאפרו-אמריקאי כבד גוף שחולם להיות רקדן טוב כדי שיוכל להתקרב אל רקדנית שאותה הוא מחבב. אנידה ג'ילט כוכבת סדרות טלוויזיה משנות השישים והשבעים שעושה כאן קאמבק. סטנלי טוצ'י שחקן דרמטי וקומי הוא המוכר שברשימה, בימים אלו אפשר לראותו מתבזה בסרט של שפילברג, "טרמינל".
• פיטר צ'לסום במאי בלתי נסבל בדרך כלל, מפתיע ומייצר מוצר הוליוודי יעיל המספק את הסחורה ומעבר לכך. שלא תבינו לא נכון, מי שמחפש תסריט חכם, חידושים, תגליות או מראה קצת חדשני, יכול לשכוח מזה. כן תמצאו מה שלא היה אף פעם בשום סרט שהוא ביים – המון אנרגיה. הסרט סוחף את הקהל לתוך עולמו ומספק בידור ראוי לחלוטין. הוא משכיח את צרות היום יום למשך 106 דקות והכול על רקע שלל סגנונות מוסיקליים מקפיצים.

"הנרקוד?" לא רק שואל שאלה הוא גם עונה עליה: "בטח שנרקוד". כשהסרט הסתיים חיוך טיפשי נמרח על שפתיי ופשוט רציתי לפצוח בריקוד לצלילי השיר הנודע מהסרט "המלך ואני" שעל שמו נקרא הסרט. בארה"ב יש מונח שנקרא Crowd Pleaser . הסרט הזה ממצה אותו עד הסוף.

כמו כן אצלינו מתקיימים ריקודים סלוניים למבוגרים מתחילים, הכולל ריקודי שורות למבוגרים.